נמאס לי מהחורף. נמאס עד כדי כך, שאני מוצאת את עצמי חופרת בתמונות שצילמתי בחודשים חמים וכיפיים יותר, ומחפשת נחמה חמה, והשראה. הקיץ הקודם היה טוב לאופנה ישראלית, החורף הנוכחי קצת פחות. מעניין אותי מה יביא איתו הקיץ הקרוב, למרות שככה או ככה – אני כבר לא יכולה לחכות.

גם עם כל הגשם בעולם, זה כנראה הכי קרוב שנגיע לחורף כהלכתו – לבן, מושלג, וקפוא באמת.
צולם מחוץ לחנות של פאולה ביאנקו, ברחוב הרכבת.  

דחיית סיפוקים אף פעם לא היתה הצד החזק שלי, מה שמסביר את העובדה שאת הספטמבר אישיו ראיתי לראשונה בלי תרגום, באיכות לא מהמשובחות, ובנעלי בית וטרנינג, באדיבות יצור הכלאיים האהוב על כולנו. מה שמסביר את העובדה שכשקיבלתי הזמנה לראות אותו על מסך גדול, באדיבות "הארץ" ו- yes, עם כתוביות (מילא אנה וינטור, אבל את גרייס קודינגטון קצת קשה יותר לפענח לפעמים, בגלל המבטא לא פחות מאשר הסרקזם) – ניצלתי אותה, ולא נתתי לגשם ולשלוליות לעמוד בדרכי.

כבר הכבירו במלים לפני על הסרט, על אנה, על גרייס, על ווג, על המעצבים, על האופנה, ובעיקר על כוח והשפעה (ואם לא יצא לכם להיתקל במוסף הגלריה של היום, תמצאו דרך לשים עליו את הידיים שלכם), אבל מה שאותי תפס, בצפייה השניה כבראשונה, זו קודם כל ההשראה. לפעמים, בתוך סחרורי חודש האופנה, פרשנויות מלומדות (יותר או פחות), מסעות שופינג, ואפילו עיסוק בסטייל אישי דרך בלוגים ומדורים, שוכחים שבראש ובראשונה, הכל מתחיל מרעיון. מניצוץ של הכרה, של השראה, של הברקה. שאופנה היא קודם כל תענוג צרוף, אסתטי וחווייתי כאחד, לפני שהיא הופכת לשורה תחתונה, או לפריט נחשק. הגדולה של הספטמבר אישיו היא בדיוק ברגעים האלו, בהם הקד"מ, המרירות והיריבות האישית והמקצועית, והתכנון המדוקדק של הגב' וינטור מפנים את הבמה, ולכמה שניות מבליחה התשוקה הזו, בצורה כמעט טהורה (דקה לפני שמורידים את כפולת העמודים המוצלחת ביותר מהגליון).
אם עוד לא יצא – אל תחמיצו. הסרט ישודר במסגרת שבוע האופנה ביס דוקו.

עבודת רקמה גואטמאלית טיפוסית. אני תמיד מדמיינת לעצמי שהרוקמות מספרות לעצמן, וגם לאחרים, סיפורים דרך הבד והחוט. סיפורים שיכולים להשתנות בכל פעם שמסתכלים על הבדים הרקומים היפהפיים האלו.
צולם בשוק של צ'יצ'יקסטננגו, מאי 2008.

כדי שהסטודנטים לא יתלוננו, בחוג לתקשורת באוניברסיטה מציעים גם כמה סדנאות מעשיות. עוד לפני שהיתה לי מצלמה רצינית, היה לי ברור שהסדנה שאני אקח היא צילום (למתחילים). התרגיל הראשון, והמהנה ביותר, עסק באור וצל. ההנחיה שקיבלנו היתה פשוטה, והיא – לצלם בלי פלאש, ולחפש משחקי אור וצל. זהו פחות או יותר. היה מקסים לראות אחר כך איך כל אחד פירש את זה אחרת, ובעיקר, לראות את העושר של משחקי האור והצל שקיימים מסביבנו, שלפני זה לא הקדשתי להם יותר מדי מחשבה. מהבחינה הזו, התרגיל הפשוט הזה לגמרי גרם לי להסתכל על העולם מסביבי אחרת. לפחות משהו בחווייה האוניברסיטאית שלי גרם לזה.
(צולם בסאמוק שמפיי, גואטמלה, מאי 2008)